לפעמים המצוקה הנפשית מרגישה גדולה מדי. הרגש מציף, הגוף דרוך, המחשבות לא מפסיקות לרוץ. ולפעמים קורה דווקא ההפך: יש ריקנות, ניתוק, תחושה שכמעט ולא מרגישים דבר.
ברגעים כאלה, עבור חלק מהאנשים, פגיעה בגוף הופכת לדרך להתמודד. לא משום שהם רוצים לסבול, אלא משום שלכמה רגעים הכאב הפיזי מצליח לעשות משהו שהנפש לא מצליחה לעשות לבד: למקד, להרגיע, לעצור את ההצפה או להחזיר תחושה של נוכחות בגוף.
אני יודעת שלמי שמסתכל מבחוץ קשה לפעמים להבין את זה. אבל בתוך החוויה עצמה, הפגיעה יכולה להרגיש כמו פתרון מאוד מיידי למצוקה שאין לה כרגע דרך אחרת לצאת.
הבעיה היא שההקלה הזאת בדרך כלל קצרה. אחריה מגיעים לא פעם בושה, אשמה, הסתרה ופחד שמישהו יגלה וכך נוצר מעגל שקשה מאוד לצאת ממנו לבד.
לתופעה הזו קוראים פגיעה עצמית לא אובדנית, או NSSI – Non-Suicidal Self-Injury. כלומר, פגיעה מכוונת בגוף שאינה נעשית מתוך כוונה למות. ההבחנה הזו חשובה, אבל היא לא אומרת שאפשר להתייחס לפגיעה בקלות ראש. מבחינתי, פגיעה עצמית היא קודם כל סימן למצוקה שצריך להקשיב לה ולהבין אותה: מה היא מנסה לפתור, מה קורה רגע לפניה, ואילו דרכים אחרות אפשר לבנות בהדרגה כדי להתמודד עם אותם רגעים.
למה אדם פוגע בעצמו?
מבחוץ, פגיעה עצמית יכולה להיות קשה להבנה. באופן טבעי עולה השאלה: למה שמישהו ירצה לגרום לעצמו כאב?
אבל ברוב המקרים, הכאב עצמו אינו המטרה. הוא אמצעי.
לפעמים הפגיעה מאפשרת להוריד במהירות עוצמה רגשית גבוהה מאוד. במקרים אחרים היא עוזרת להתמודד עם תחושה של ניתוק או ריקנות ולהרגיש שוב משהו מוחשי. יש אנשים שמתארים אותה כדרך לפרוק כעס שאי אפשר להפנות החוצה, ואחרים משתמשים בה מתוך ביקורת עצמית חריפה, אשמה או צורך להעניש את עצמם.
לכל אדם יכולה להיות פונקציה מעט אחרת לפגיעה.
זו אחת ההבנות החשובות בטיפול: במקום לשאול רק "איך גורמים לזה להפסיק?", כדאי לשאול גם "מה קורה רגע לפני?" ו"מה הפגיעה מאפשרת באותו רגע?".
ב-DBT אנחנו מנסים להבין את ההתנהגות בתוך ההקשר שלה. לא להצדיק את הפגיעה, אלא לזהות את הצורך שהיא מנסה לענות עליו. רק כשמבינים את התפקיד שלה, אפשר להתחיל לבנות חלופות שבאמת יהיו שימושיות כשהמצוקה עולה.
רגישות רגשית והמודל הביוסוציאלי
אחד העקרונות המרכזיים ב-DBT הוא המודל הביוסוציאלי שפיתחה מרשה לינהן.
המודל מציע להבין קשיים בוויסות רגשי כתוצאה ממפגש בין פגיעות או רגישות רגשית גבוהה לבין סביבה שלא תמיד ידעה לזהות, להבין או לתקף את החוויה הרגשית.
יש אנשים שמערכת הרגש שלהם מגיבה במהירות ובעוצמה. אירועים שאצל אדם אחר יעוררו אי נעימות קלה יכולים אצלם להפעיל סערה גדולה, ולמערכת לוקח זמן רב יותר להירגע.
כאשר אדם כזה גדל שוב ושוב עם מסרים כמו "את מגזימה", "אין לך סיבה להרגיש ככה", "תפסיק לבכות" או "אתה עושה עניין מכל דבר", הוא עלול ללמוד שלא לסמוך על החוויה הפנימית שלו.
עם הזמן נוצר קושי כפול: גם להרגיש רגשות בעוצמה גבוהה, וגם לא לדעת מה לעשות איתם כשהם מגיעים.
פגיעה עצמית יכולה להתפתח בתוך המרחב הזה כאחת הדרכים לווסת מצוקה שלא נמצאה עבורה דרך אחרת.
פגיעה עצמית וטראומה
אצל חלק מהאנשים קיים גם קשר בין פגיעה עצמית לבין חוויות טראומטיות.
טראומה יכולה להשפיע לא רק על הזיכרון או על המחשבות, אלא גם על הקשר של האדם עם הגוף שלו. הגוף יכול להפוך למקום שמחזיק פחד, בושה, חוסר אונים, זיכרונות ותחושות שקשה מאוד לשאת.
עבור אנשים שחוו טראומה מורכבת או פגיעה מינית, פגיעה עצמית יכולה לפעמים להיות קשורה לניסיון להשיג תחושת שליטה, לפרוק מתח עצום, להתמודד עם ניתוק או לבטא כאב שלא קיבל מילים.
אבל חשוב גם לא להניח שכל אדם שפוגע בעצמו עבר טראומה, או שכל פגיעה עצמית נובעת מאותו מקור.
בטיפול אנחנו מנסים להבין את הסיפור המסוים של האדם שיושב מולנו, ולא להכניס אותו מראש לתבנית.
איך DBT יכול לעזור?
אחד הדברים שאני מעריכה ב-DBT הוא שהגישה לא מסתפקת באמירה "אל תפגעי בעצמך".
כשאדם משתמש בהתנהגות מסוימת כדי לשרוד רגעים קשים מאוד, אי אפשר פשוט לקחת אותה ממנו ולהשאיר אותו בלי שום דבר במקום.
לכן הטיפול עוסק בבניית מיומנויות חלופיות, ובהרבה תרגול שלהן דווקא לפני רגעי הקצה.
לזהות מה קורה לפני הדחף
באמצעות קשיבות וניתוח של רצף האירועים לומדים לזהות את הרגעים שמקדימים את הפגיעה: מה קרה, איזו מחשבה הופיעה, מה הרגשתי בגוף, מה אמרתי לעצמי ומתי התחיל הדחף.
ככל שמזהים את השרשרת מוקדם יותר, גדלות האפשרויות לעצור אותה בנקודות שונות.
להוריד עוררות כשכל המערכת מוצפת
ב-DBT קיימות מיומנויות שמטרתן לעזור לגוף לצאת ממצב של עוררות גבוהה. בין היתר עובדים עם נשימה, תנועה, טמפרטורה והרפיה.
העיקרון פשוט: לפעמים אי אפשר להתחיל בשיחה הגיונית עם עצמנו כשהגוף כולו נמצא במצב חירום. קודם צריך לעזור למערכת להירגע.
ללמוד לעבור משבר בלי להחמיר אותו
עמידות במצוקה היא היכולת לעבור רגע קשה גם כאשר אי אפשר לפתור אותו מיד.
זו לא השלמה עם הסבל ולא ניסיון לשכנע את עצמנו שהכול בסדר. זו היכולת לומר: קשה לי מאוד עכשיו, ואני אעבור את הרגע הזה בלי לעשות משהו שיפגע בי עוד יותר.
לפתח יחס אחר לעצמי
אצל אנשים שמתמודדים עם פגיעה עצמית קיימת לעיתים קרובות ביקורת עצמית קשה מאוד.
לכן חלק משמעותי מהעבודה הוא ללמוד תיקוף עצמי: לזהות שהרגש מובן בתוך ההקשר שבו הוא נוצר, גם אם הדרך שבה אני מגיב אליו כרגע אינה טובה עבורי.
כשפחות אנרגיה מופנית למלחמה בעצמי, אפשר להתחיל להפנות אותה לשינוי.
אפשר ללמוד דרך אחרת
פגיעה עצמית אינה "צומי", חולשה או עדות לכך שמשהו פגום באדם.
ברוב המקרים היא מספרת לנו שמישהו מתמודד עם מצוקה גדולה מאוד ושהכלים שעומדים לרשותו כרגע אינם מספיקים.
העבודה הטיפולית היא לא רק להפסיק התנהגות. היא להבין מה עומד מאחוריה, להרחיב בהדרגה את טווח האפשרויות ולבנות תחושה שאפשר להיות בתוך רגש חזק מבלי שהוא ינהל את כל מה שקורה אחר כך.
בקליניקה ובמרכז DBTeach אני פוגשת אנשים שמתמודדים עם קשיים בוויסות רגשי, פגיעות עצמיות, טראומה ותחושות ממושכות של הצפה או ניתוק. העבודה נעשית מתוך ניסיון להבין את האדם ואת הסיפור שלו, בלי שיפוט ובלי פתרונות מהירים.
באמצעות DBT וכלים מעולם הטיפול בטראומה אפשר ללמוד לזהות דפוסים, לפתח יכולת טובה יותר לווסת רגשות ולבנות בהדרגה מערכת יחסים בטוחה יותר עם עצמנו ועם הגוף.
אם פגיעה עצמית הפכה לדרך שלך להתמודד עם רגעים קשים, לא צריך לחכות שהמצב יהיה "מספיק חמור" כדי לבקש עזרה. אפשר להתחיל להבין יחד מה הפגיעה עושה עבורך כיום, ומה יכול עם הזמן לתפוס את מקומה.
