סקירה זו מבוססת על ספריה של ד"ר מרשה לינהאן אוטוביוגרפיה "Building a Life Worth Living"
ספר היסוד "Cognitive Behavioral Treatment of Borderline Personality Disorder״ ועל כתביהם של ממשיכי דרכה הבולטים של ה -DBT
במשך קרוב לחמישים שנה, ד"ר מרשה לינהאן נחשבה לאחת הדמויות החידתיות, המורכבות והמשפיעות ביותר בפסיכולוגיה המודרנית. היא הייתה האישה שהכניעה את הבלתי ניתן להכנעה: הפרעת האישיות הגבולית (BPD), אבחנה שבעבר נחשבה לגזר דין מוות חברתי וטיפולי. אך רק ביוני 2011, מול קהל המום של קולגות ומטופלים במכון לוסולה שבסיאטל, היא הסירה את המסכה האקדמית והחלוק הלבן. "אני אחת מכם", היא אמרה בדמעות למטופליה ולקולגות שלה, ברגע ששינה לנצח את פני הפסיכיאטריה. "אני יודעת מה זה לרצות למות, ואני יודעת איך לבנות חיים ששווה לחיות אותם”
זהו המניפסט של אישה שהפכה את הגיהנום הפרטי שלה למפה רוחנית עבור מיליונים. זהו סיפור על המרה (אלכימיה) של כאב בלתי נסבל לחסד רדיקלי.
החדר המרופד והברית עם אלוהים
הסיפור המיתולוגי של מרשה מתחיל בשנת 1961. מרשה הצעירה, ילדה מבריקה, מוזיקלית ומבטיחה מטולסה, אוקלהומה, מוצאת את עצמה ננעלת בחדר הבידוד (The Seclusion Room) במכון לוסולה. האבחנה המקורית הייתה סכיזופרניה, אבל הכאב היה עמוק בהרבה-הוא היה אקזיסטנציאליסטי. מרשה הייתה פוגעת בעצמה בצורה קשה, מטיחה את ראשה בקירות, שורפת את עורה בסיגריות ומנסה בכל דרך להפסיק את הבעירה הפנימית שאכלה אותה. היא תיארה זאת כ"חיים בתוך להבות, ללא הגנה של עור."
באותן שנים, הטיפול במוסדות סגורים היה מבוסס על השתקה ובידוד. מרשה חוותה את שיא הבדידות האנושית . מקום שבו האדם הופך לאובייקט. אך בתוך החושך הזה, נבטה תשתית הטיפול של העתיד. באחד הלילות הקשים ביותר, כשהיא שוכבת על הרצפה הקרה בבידוד, מרשה הבטיחה לעצמה ברית טרנסצנדנטלית: "אם אלוהים יוציא אותי מכאן, אני אחזור להציל אחרים".
המרתק הוא שמרשה לא חיפשה רק תרופה כימית; היא חיפשה משמעות. היא הרגישה שהסבל שלה הוא לא רק שיבוש נוירולוגי, אלא משבר רוחני תחושה של נטישה אלוהית.
באותו לילה, היא חוותה את מה שהיא מכנה חוויה מיסטית של אהבה מוחלטת. היא מספרת שפתאום, בתוך כל הלכלוך והדם והבדידות, היא הרגישה שמישהו או משהו אוהב אותה ללא תנאי. זו הייתה התנסות של "נומינוזי"-תחושה שהיקום אינו קר ומנוכר, אלא מלא בחמלה אינסופית. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא הבינה את מושג החסד. התובנה הזו היא שהפכה לימים לבסיס של הגישה הדיאלקטית התנהגותית הקבלה קודמת לשינוי .
לינהאן הבינה שאי אפשר להשתנות אם לא מקבלים קודם כל את העובדה שהמציאות, על כל כאבה, היא כפי שהיא ברגע זה. הברית שלה עם אלוהים הפכה לברית שלה עם האנושות הסובלת.
דיאלקטיקה
הריקוד שבין האש למים
כשמרשה יצאה מהמוסד, היא פנתה לאקדמיה והפכה למדענית התנהגותית קפדנית, דוקטור לפסיכולוגיה. אך נפשה נותרה נפש של מחפשת רוחניות. היא ניסתה ליישם את הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT) הסטנדרטי על מטופלים אובדניים, אך גילתה שהוא נכשל שוב ושוב. הסיבה הייתה פשוטה אך טרגית: ה-CBT התמקד בשינוי המחשבה וההתנהגות. עבור מטופלים שסבלו מאי-וולידציה (ביטול רגשי) מתמשכת, הדרישה להשתנות הרגישה כמו עלבון לסבלם, כמו אמירה ש"הרגש שלכם טועה."
כאן נכנסה הדיאלקטיקה. המושג שאוב מהפילוסופיה של הגל, המתארת תהליך שבו "תזה" ו"אנטי-תזה" מתמזגות ל"סינתזה". לינהאן לקחה את המושג היבש הזה למקום רוחני וקיומי.
"הדיאלקטיקה היא היכולת להחזיק שתי אמיתות סותרות ביד אחת: אני עושה את הכי טוב שאני יכולה ברגע זה, ואני חייבת לעשות טוב יותר מחר."
עבור לינהאן, המטפל הוא לא טכנאי או "מתקן" אלא שותף למסע בתוך התופת. היא לימדה את תלמידיה שהמטפל צריך להיות כמו נזיר זן: נוכח, לא שיפוטי, ומוכן לסבול יחד עם המטופל.
הדיאלקטיקה ב – DBT היא האיזון הקדוש בין קבלה לשינוי. היא אמרה למטופליה: "אני לא אעזוב אותך בגיהינום אבל אני לא יכולה להוציא אותך משם אם לא תסכימי ללכת לצדי". הריפוי מתרחש במתח שבין שתי הקצוות הללו בין ההכרה בכך שאתה מושלם כפי שאתה, לבין ההכרה שאתה חייב להשתנות כדי לשרוד.
זן בודהיזם בשירות הפסיכולוגיה
מרשה הבינה שהנצרות הקתולית העניקה לה את החזון של האהבה והחסד, אך היא נזקקה לכלים פרקטיים כדי לאמן את התודעה הסוערת. היא חיפשה דרך "לאלף את השד" מבלי להרוג אותו. היא נסעה למנזרים ביפן והפכה לתלמידה של מאסטרים גדולים לזן. היא הייתה האישה הראשונה, והקתולית הראשונה, שהוסמכה כמורת זן.
הזן העניק ל -DBT את עמוד השדרה שלו: המיינדפולנס. לינהאן לא ראתה במיינדפולנס סתם טכניקת הרפיה, אלא דרך חיים של התבוננות לא שיפוטית בזרם התודעה. היא חילקה את התודעה לשלושה חלקים, מודל שהפך לנכס צאן ברזל בטיפול:
- הנפש הרגשית (Emotion Mind): המקום שבו הרגש חם, סוער ושולט בתפיסת המציאות. כאן מתקבלות החלטות אימפולסיביות מתוך כאב או פחד.
- הנפש הרציונלית (Reasonable Mind): המקום של הלוגיקה הקרה, התכנון והעובדות היבשות. בניתוק מהרגש, היא עלולה להיות קרה ומנוכרת.
- הנפש החכמה (Wise Mind): המקום שבו הרגש וההיגיון נפגשים ומאזנים זה את זה.
זהו המקום הרוחני, הניצוץ האלוהי שבתוך האדם. הנפש החכמה היא האינטואיציה העמוקה שיודעת את האמת מעבר למילים. המקום שבו האדם מרגיש מחובר ליקום.
קבלה רדיקלית-להפסיק להילחם בטחנת רוח
המושג קבלה רדיקלית הוא אולי התרומה התיאולוגית-פסיכולוגית העמוקה ביותר של לינהאן לעולם. בבסיסו עומדת ההנחה שהסבל האנושי נוצר לא מהכאב הפיזי או הנפשי עצמו, אלא מההתנגדות לכאב. "כאב ועוד אי-קבלה שווה סבל," היא נהגה לומר.
מרשה שאבה השראה מהמושג הנוצרי של כניעה (Surrender) לרצון האל ומהמושג הבודהיסטי של "כך-יות-(Suchness) "לראות את הדברים כפי שהם מבלי להוסיף להם פרשנות. קבלה רדיקלית אינה אישור מוסרי של הרוע או הסכמה לסבל, אלא הכרה קיומית בעובדות המציאות כפי שהן ברגע זה, כיוון שאי אפשר לשנות את מה שכבר קרה. בפשטות, "כך-יות" היא היכולת לראות את הדברים בדיוק כפי שהם ,מבלי להוסיף להם שכבות של פרשנות, שיפוטיות, פחד או רצון שהם יהיו אחרת, כלומר:
- מעבר לתוויות: בדרך כלל, כשאנחנו חווים משהו, המוח מיד מקטלג אותו כ"רע," "נורא," "לא הוגן" או "מעצבן". תרגול "כך-יות" אומר להתבונן במציאות העירומה: "זה מה שקורה עכשיו. ככה זה."
- הקשר לקבלה רדיקלית: ב" -DBT,ככהות" היא הבסיס לקבלה רדיקלית. אם אני נתקע בפקק תנועה, הסבל שלי נובע מהמחשבה "זה לא אמור לקרות". כך-יות היא ההכרה שכרגע יש מכוניות עומדות לפניי. זהו המצב. זהו ה"ככה."
- חופש מהתנגדות: לפי לינהאן, כשאנחנו מקבלים את הרגע, אנחנו מפסיקים לבזבז אנרגיה על להילחם בעובדות קיימות. זה לא אומר שאנחנו אוהבים את המצב, אלא שאנחנו לא מכחישים אותו. רק מתוך הראייה הצלולה הזו של "ככה הדברים עכשיו," אפשר לפעול בצורה חכמה כדי לשנות את העתיד.
- היבט רוחני: בבודהיזם, כל רגע הוא מושלם ושלם בפני עצמו, גם אם הוא כואב, פשוט מעצם היותו חלק מהמרקם של היקום.
דוגמא : מטופלת שאיבדה את ילדה בתאונה הגיעה למרשה כשהיא מסרבת להמשיך לחיות מתוך זעם על היקום. היא אמרה: "אם אקבל את המוות שלו, זה אומר שזה בסדר שהוא מת". מרשה ענתה לה באומץ רב: "לא, זה לעולם לא יהיה בסדר. אבל אם לא תקבלי את העובדה שהוא איננו, את תמותי יחד איתו בכל יום מחדש. קבלה היא לא סליחה ליקום, היא החלטה לא להילחם במה שכבר קרה כדי שתוכלי להתחיל לחיות שוב". הקבלה הרדיקלית היא המפתח שפותח את דלתות כלא הסבל והופך את התופת למקום שאפשר לשהות בו.
האקזיסטנציאליזם של המטפל והתיקוף
לינהאן שינתה את ה -DNA של המפגש הטיפולי. היא דחתה את המודל של המטפל כ"אלוהים בלבן" או כיודע-כל והחליפה אותו במודל של "שותפות בגובה העיניים". המטפל ב -DBT הוא אדם סובל שעוזר לאדם סובל אחר, בתוך מערכת יחסים אמיתית, חשופה ודינמית.
המהפכה של התיקוף (Validation): התיקוף ב -DBT הוא פעולה רוחנית כמעט הכרה בקיום ובלגיטימיות של האחר. עבור אדם שגדל בסביבה מבטלת (Invalidating Environment), שבה אמרו לו שוב ושוב "אל תרגיש ככה" או "אתה מגזים," התיקוף הוא חמצן. מטפל DBT אומר:
"בהינתן הנסיבות שלך, זה הגיוני לחלוטין שאת רוצה לפגוע בעצמך עכשיו". המטפל לא מאשר את הפעולה המסוכנת, הוא מאשר את ההיגיון הפנימי שברגש.
פעם, באמצע פגישה שבה המטופלת "שיחקה משחקים," מרשה הרגישה שהיא מאבדת סבלנות.
במקום להסתיר זאת מאחורי שתיקה פסיכואנליטית, היא נהגה בשקיפות רדיקלית: "אני מרגישה עכשיו כעס עמוק, ואני חושבת שזה בגלל שאת מנסה להרחיק אותי ממך בדרכים האלו. בואי נדבר על מה שקורה בינינו עכשיו". זהו טיפול של "כאן ועכשיו" ברמה הגבוהה ביותר, שבו הקשר הטיפולי הוא המעבדה לשינוי.
המיינדפולנס של לינהאן: כלי להישרדות תחת אש
בניגוד לגישות המיינדפולנס הנהוגות כיום ככלי לרגיעה במשרדי הייטק, אצל לינהאן מדובר בכלי הישרדותי. עבור אדם אובדני החווה סערה רגשית, המיינדפולנס הוא חבל ההצלה שמונע ממנו לקפוץ מהצוק. זהו "מיינדפולנס ללוחמים."
- השתתפות: מרשה טענה שהמטרה העליונה היא להיזרק לתוך הרגע בטוטאליות, כמו רוקד ששוכח את עצמו בתוך הריקוד. כשאנחנו משתתפים באופן מלא, ה"אני" הסובל נעלם לתוך הפעולה.
- מיינדפולנס של עיניים פקוחות: לינהאן סירבה להגביל את הרוחניות לחדר המדיטציה.
היא דרשה תרגול בזמן שטיפת כלים, בזמן נהיגה, ובזמן התקף זעם בלב העיר. היא קראה לזה "להיות במנזר בתוך העיר". המטרה היא להישאר מחובר ל"נפש החכמה" גם כשהעולם מסביב מתמוטט. זהו תרגול של נוכחות אלוהית בתוך החולין.
המורשת: מהתהום אל האור, הטיפול כתיקון עולם
חשיפת הסוד של מרשה בשנת 2011 לא הייתה רק אקט של אומץ אישי; היא הייתה הצהרה רוחנית על מהות הריפוי. היא לימדה שהכוח של המטפל לא נובע מחסינותו, אלא מהפגיעות שלו שעברה טרנספורמציה (האלכימיה של הסבל). היא רצתה להוכיח שאפשר לעלות מהשאול ולהפוך לפרופסורית באוניברסיטה ולמנהיגת דעה עולמית.
היא שנאה את המונח "צמצום סימפטומים". המטרה שלה הייתה תמיד גדולה יותר : בניית חיים ששווה לחיות אותם. היא האמינה שהאדם הגבולי הוא למעשה אדם עם "נשמה גדולה מדי" או רגישות קיצונית שפשוט לא מצאה כלים להכיל את עוצמת החיים. היא הקימה את צוותי הייעוץ, כי ידעה שאי אפשר להחזיק את הגיהנום של האחר לבד, המטפלים זקוקים לקהילה בדיוק כמו המטופלים. הטיפול הוא תיקון עולם המתחיל בתיקון היחס לעצמנו.
השושלת: ממשיכי דרכה
מרשה לינהאן פרשה בשנים האחרונות אל השקט והפרטיות. מצבה הבריאותי והקוגניטיבי אינו מאפשר לה עוד להוביל את חזית המחקר, אך הלפיד שהדליקה בוער בעוצמה דרך תלמידיה הבכירים, שהפכו בעצמם למאסטרים המשלבים מדע וחמלה:
ד"ר מרטין באהוס (Martin Bohus)
הארכיטקט האירופי מגרמניה. באהוס לקח את ה -DBT ויישם אותו על טראומה מינית מתמשכת (Complex PTSD). הוא הביא את הקפדנות המדעית הגרמנית, תוך שימוש בסריקות מוח (MRI), כדי להוכיח שתרגול מיינדפולנס וקבלה רדיקלית משנה פיזית את המוח.
הקשר שלו עם מרשה היה קשר של הערכה הדדית עמוקה. הוא מספר שמרשה הייתה עבורו "מצפן מוסרי;" בכל פעם שהוא נטה יותר מדי למדע יבש, היא הזכירה לו שהמטופל הוא אדם סובל המחפש ישועה, לא רק נתון סטטיסטי. באהוס הצליח להפוך את האינטואיציה של מרשה לפרוטוקול קליני מדויק המציל קורבנות של התעללות קשה.
ד"ר ג'יל רתוס (Jill Rathus) וד"ר אלק מילר (Alec Miller)
הם הבינו שאי אפשר לחכות עד שהאדם יגיע לגיל 30 כדי להציל אותו. הם התאימו את ה -DBT למתבגרים (DBT-A) והוסיפו את המיומנות הקריטית של "הליכה בדרך האמצע".
זהו כלי דיאלקטי למשפחות הנמצאות בקונפליקט, המלמד הורים וילדים למצוא את העמק השווה בין דרישה לשינוי לבין קבלה אוהבת. אלק מילר מתאר את מרשה כמי שדרשה מהם שלמות, מתוך ידיעה שבמקרים הללו, חוסר דיוק שווה לאובדן חיים. הם הפכו את השפה הדיאלקטית התנהגותית לשפה משפחתית.
ד"ר מלאני הרנד (Melanie Harned)
מלאני פיתחה את פרוטוקול ה- DBT PE לטיפול בטראומה. היא נחשבת לממשיכה המדויקת והנאמנה ביותר של החזון המדעי של לינהאן. מרשה ראתה בעבודתה של מלאני את השלמת החזון שלה. אחרי שמייצבים את המטופל ומפסיקים את הפגיעה העצמית, יש לרפא את הפצעים המוגלתיים של העבר. הקשר ביניהן היה של חניכה עמוקה ומסירות מוחלטת לשליחות. מלאני היא זו שהוכיחה שאפשר לטפל בטראומה גם כשהמטופל עדיין סובל מאי-ויסות רגשי.
ד"ר צ'ארלס סוונסון (Charles Swenson)
סוונסון הוא הפילוסוף של השיטה. הוא מתמקד ב"טרנזקציה": הריקוד הרגשי שבין המטפל למטופל. הוא כתב רבות על האופן שבו המטפל משתנה בעצמו תוך כדי התהליך. הוא מתאר את מרשה כ"מורה זן קשוחה" שלא עשתה הנחות.
פעם כשהתלונן על תשישות בגלל מטופלת קשה, היא הטיחה בו: "צ'ארלי, אם אתה לא מוכן לסבול את הכאב הזה יחד איתה, אתה לא מטפל, אתה סוחר. צא מהחדר". סוונסון מביא את העומק האנושי והחמלה הבלתי מתפשרת של מרשה לקדמת הבמה.
ד"ר תומאס לינץ (Thomas Lynch)
לינץ' לקח את עקרונות הדיאלקטיקה ויישם אותם על הצד השני של המתרס: אנשים עם "שליטת יתר (Over control), "שאינם מתפרצים אלא קופאים מרוב פחד וחוסר גמישות. הפיתוח של RO DBT, הוא הוכחה לכך שהזרע שזרעה מרשה ממשיך להצמיח יערות שלמים של גישות חדשות המבוססות על פתיחות רדיקלית.
לסיכום : לפני ואחרי מרשה לינהאן ,המהפכה של האור בחשיכה בעולם הטיפול
כדי להבין את גודל התרומה של מרשה לינהאן, עלינו להביט בעיניים פקוחות אל הגיהנום שהיה קיים לפני הופעתה.
לפני מרשה, עולם הפסיכיאטריה עמד חסר אונים וחסר חמלה מול ה"גבוליים."
לפני מרשה, המטופלים הללו כונו "מושכי תשומת לב," "מניפולטיביים" ו"בלתי ניתנים לטיפול".
המערכת ניסתה לדכא אותם בקשירות, במינוני תרופות מטשטשים ובבידודים ממושכים שרק החמירו את הטראומה. הם היו המנודים של מערכת בריאות הנפש.
מרשה לינהאן שינתה את הכללים. היא הביאה שפה חדשה של חמלה רדיקלית. היא הוכיחה שהתפרצויות הזעם והפגיעה העצמית אינן מניפולציה, אלא ניסיון נואש לשרוד כאב רגשי שאיש לא לימד אותם לווסת.
היא לקחה את האנשים שהעולם ויתר עליהם והפכה אותם למורים הגדולים ביותר לחוסן נפשי.
התרומה הגדולה ביותר שלה היא הידיעה הבלתי מעורערת שאף אחד אינו מקרה אבוד .
בזכותה, מיליוני אנשים ברחבי העולם יכולים להביט במראה היום, בתוך הכאב, ולהגיד: "אני עושה את הכי טוב שאני יכולה ברגע זה, ובזכות הכלים שקיבלתי, אני בונה לעצמי חיים שבאמת שווה לחיות אותם."
האור שהדליקה מרשה באותו לילה בחדר הבידוד בקפלה של לוסולה בשנת 1961, הפך למגדלור עולמי. הוא אינו תלוי עוד באישה אחת; הוא שייך לכל מי שבוחר בחיים, בנפש חכמה ובדיאלקטיקה בתוך הסערה. מרשה לינהאן לא רק המציאה טיפול , היא החזירה לאנושות את האמונה בכוחו של החסד לשנות את הגורל. היא אכן הייתה האדריכלית שבנתה גשר של חמלה מעל תהום הייאוש.
כותבת המאמר פוגשת בהכרת תודה עמוקה את הזכות להיות עדה למה שנכתב כאן כחוויה חיה של תהליכי חיים בחדר הטיפול.
דבורי חדרי חביב
מומחית בטיפול DBT וטיפול בטראומה
מנהלת מכון DBTeach
פסיכותרפיה הדרכות והרצאות
