הקדמה אישית
לאורך השנים שלי בקליניקה, פגשתי שוב ושוב מטופלים שהגיעו עם שאלה מאוד כואבת:
"אם לא עברתי טראומה קשה – למה כל כך קשה לי להירגע? למה אני נשברת מכל דבר קטן?"
ובאמת, רבים מהאנשים שמתקשים בוויסות רגשי – לא תמיד עונים לקריטריונים של "טראומה קלאסית". לא הייתה התעללות. לא הייתה הזנחה גסה. לפעמים אפילו להפך – יש זיכרונות של בית חם, הורים אוהבים, משפחה "רגילה".
אז למה בפנים הכול כל כך סוער?
המאמר הזה נכתב כדי לנסות להשיב על השאלה הזו. לא כדי לאבחן או לשים תוויות – אלא כדי להבין. להרגיש שיש הסבר, שיש סיבה, ויש גם תקווה.
המודל שממנו יצאנו – והחיים שמלמדים אחרת
המודל הביוסוציאלי שפותח ע"י מרשה לינהאן, האישה פורצת הדרך שמאחורי שיטת DBT, מציע תיאוריה מרתקת: הקושי בוויסות רגשי נובע מהשילוב בין רגישות נוירולוגית מולדת לבין סביבה שלא ידעה לתת מענה רגשי מדויק.
וזה מודל משנה חיים – כי הוא אומר: "זה לא אשמתך. זה לא 'כי את מקולקלת'. זה פשוט כי לא היה חיבור מדויק בין מה שהיית צריכה לבין מה שקיבלת."
אבל גם המודל הזה – לא תמיד מספר את כל הסיפור.
כי בחיים עצמם, ובמפגשים עם מטופלים, אנחנו מגלים שכאב רגשי לא תמיד צריך טראומה גדולה כדי להתקיים. לפעמים כל מה שנדרש זו שורה של "כמעט":
כמעט הבינו אותי. כמעט שמו לב. כמעט הרגשתי בטוחה.
אז למה באמת קשה לנו לווסת רגשות, גם בלי טראומה ברורה?
1. מערכת עצבים רגישה – זו לא בעיה, זו מציאות
יש אנשים שנולדים עם מערכת עצבים סופר-עדינה. רגשית, תחושתית, נוירולוגית.
הם מרגישים הכל – חזק יותר, מהר יותר, ולפעמים גם כואב יותר.
לא מדובר רק ב"מזג רגיש", אלא בשונות מוחית אמיתית: האמיגדלה (מרכז האזעקות הרגשיות) מגיבה ביתר עוצמה, האזורים שאמורים להרגיע – עובדים לאט יותר.
מה שזה אומר בפועל? שגם אם הסביבה תומכת – הם יכולים להתפרק ממבט עקום, או להרגיש אשמה יומיים בגלל טון לא נעים. זה לא "דרמה", זו פשוט המערכת שלהם.
2. טראומה שקטה: מה שלא קרה – משאיר לפעמים יותר סימנים ממה שכן
יש פגיעות שלא צועקות. שהן כמעט בלתי נראות.
ילד יכול לגדול בבית "טוב", עם הורים משתדלים – ועדיין להרגיש שאין מי שמבין אותו באמת.
אם שוב ושוב הרגשות שלך לא קיבלו שם, אם לא היו מספיק רגעים של מישהו שאומר לך "אני רואה אותך", "זה באמת קשה" – נוצר חור קטן.
והחור הזה גדל. הוא משאיר בפנים תחושת בדידות עמוקה, שיכולה ללוות אדם גם בגיל 40, כשהוא מגיב בעוצמה למשהו "קטן".
3. כשאין עצמי מגובש – כל סערה מרגישה כמו איום על הקיום
יש מי שגדלו בתחושת תלות קיומית בזולת: "אם לא אוהבים אותי – אין לי ערך", "אם אני לא מוצאת חן – אולי אני לא קיימת בכלל".
העצמי מתהווה מתוך קשרים. וכשלא היה קשר יציב, מוכל, כזה שאפשר להרגיש בו בטוחים – נוצר בפנים "אני" שביר, שמתפרק מכל רמז לדחייה.
וזה מתבטא בהתנדנדות בין תלות עמוקה לניתוק מוחלט, בין הצפה רגשית ל"הכול סבבה". רק כדי לשרוד את חוסר השקט הפנימי.
איך זה מרגיש מהצד השני – מבפנים
הנה כמה דרכים פשוטות להבין את הקושי הזה, בשפה של הלב:
4. לוויסות רגשי לומדים דרך מישהו – לא לבד
ילד לא לומד להרגיע את עצמו מתוך ריק.
הוא לומד את זה כשמישהו מווסת אותו – מחזיק אותו כשהוא בוכה, מנחם אותו כשהוא מתוסכל, נשאר לידו גם כשהוא כועס.
אם לא היה שם מישהו כזה בעקביות – גם כמבוגרים, אנחנו לא ממש יודעים איך עושים את זה.
אז כשעולה רגש – הוא גולש החוצה. בבת אחת. בלי לדעת לעצור אותו.
5. העולם נראה דרך משקפיים ישנים – שקשה להסיר
כולנו מסתובבים עם "משקפיים רגשיים" מהילדות.
אם חוויתי בילדות שאסור לטעות, שאהבה היא על תנאי, או שמצוקה נתפסת כחולשה – אני ממשיך לראות את העולם דרך העדשות האלו.
אז כשמישהו מעיר לי, מבטל אותי או פשוט מתעכב בלהחזיר הודעה – זה לא האירוע עצמו שמכאיב, אלא מה שהוא אומר לי על עצמי לפי אותם קודים ישנים.
6. בלי שורשים פנימיים – קשה להחזיק את עצמי כשסוער
מי אני? מה אני מרגישה? מה נכון לי?
אלו שאלות שדורשות שקט פנימי כדי לענות עליהן. אבל אם מעולם לא היה לי מרחב שבו יכולתי לשאול אותן, ולשמוע תשובות עדינות מבפנים – אני לא באמת יודעת.
וללא זהות ברורה, כל רגש תופס אותי לא מוכנה. אני מרגישה כאילו אין לי איפה לנחות. וזה מתיש.
לסיום: יש סיבה – ויש גם דרך
המסר הכי חשוב שאני רוצה להשאיר אותך איתו הוא זה:
זה לא שאת חלשה. זה לא שאתה מקולקל. יש סיבה לקושי שלך.
ולמזלנו, אפשר ללמוד את מה שלא נלמד בילדות – גם בגיל 30, 40, 70.
עם קשר טיפולי בטוח, תהליך עדין, ועם הרבה אמפתיה פנימה – אפשר לגדל את השורשים שחסרו.
לבנות את היכולת להכיל את עצמך.
ולגלות שדווקא מתוך הרגישות שלך – צומחת גם יכולת מופלאה לאהוב, להבין, ולהשתנות.
אם את או אתה מזדהים עם הכתוב – אתן מוזמנות ליצור קשר, ללמוד עוד, ולגלות שאפשר גם אחרת.
