כמו המתבגר הנוהג לצבוע את העולם בשחור לבן כדרך להתמודדות עם הכאוס בעולמו הסוער, גם הורים רבים מפלסים לעיתים על עיוור את דרכם בתקשורת מול הילד.
בעזרת דיאלקטיקה התנהגותית נלמד איך לפתור את הקונפליקט.
נדגים: למשל מתבגרים שמשוועים לעצמאות לצד הרצון להישאר ילד של אמא מטופל מואכל ומוסע לכל מקום. זהו מתח בין צרכים שמתקיים במקביל גם אצל ההורה ”שיתבגר כבר ויגדיל ראש” לצד “הוא בסה”כ ילד אי אפשר לצפות ממנו”.
או כשאני מתמודד כהורה עם חוסר ודאות ופחדים על ידי סמכותיות ופיקוח כאשר בפעמים אחרות אני נמנע לשים גבולות כדי לא ליצור אווירת מתח וקונפליקט.
דוגמא נוספת: התייחסות של הורים להתנהגויות של גיל ההתבגרות כפתולוגיות. “הוא שותה או התנסה בסמים מתורגם למחשבה "הוא יהפוך למסומם או אלכוהוליסט"…. הוא עצבני ומדבר בחוסר כבוד – הוא יהפוך לבריון. רפיון בלימודים – “העתיד שלו גמור” .
לעומת הורים שבוחרים לנרמל התנהגויות פתולוגיות באמירה שזה רק סימפטום של גיל ההתבגרות בעוד שמדובר בבעיה רצינית.
ניתן להדגים זאת גם בצורך של המתבגר בסביבה תומכת ומעודדת שלעיתים מייצרת בושה על כך שזקוק לכך. גם ההורה במקביל משווע לקשר של אמון פתוח עם הנער ובמקרים אחרים מייצר ניתוק והתרחקות אולי מתוך שמירה על פרטיות וקושי בדיאלוג.
כולנו נעים ברצף הזה בין הדוגמאות המנוגדות. הקיפאון או התנועה במקום כזה או אחר לא מגיעים מתוך בחירה שקולה ומושכלת המתאימה לצרכים שלי ושלי הילד אלא מתוך אימפולסיביות וחרדה.
אז איך נכון להגיב כשהילד חוזר שיכור הביתה מבילוי לילי האם יש לזה משמעות אם זה קרה שלוש פעמים או יותר וכמה להתעמת איתו על שותפות במטלות הבית כי הוא כבר גדול ועצמאי? האם לסמוך עליו כשהוא מסתובב עם חברים שמעשנים ולהתעמת אתו? וההיעדרויות שלו מבית הספר לעשות מזה ענין או לחכות שיעבור?
ייצרת תקשורת
הפתרון המוצע הוא להבין שדעות מנוגדות יכולות להתקיים זה לצד זה כשהמודעות שלנו למתח בניהם היא דרך המלך ליצירת שינוי. לעיתים תגובה סמכותית ברורה נדרשת ולעתים התייחסות מוותרת תשיג תוצאה טובה.
יש פעמים שיהיה חשוב לנרמל התנהגות פתולוגית. ויש פעמים שתגובה קשובה אסרטיבית ועקבית תסייע לפתולוגיה לעצור. זוהי דיאלקטיקה חשיבתית והיא מתאפשרת כשמיישמים את המיומנות החשובה בעזרת דיאלקטיקה ולא מגיבים באימפולסיביות.
איך ניגשים לבעיה בעזרת DBT ?
אז ברגע שניגשים לבעיה תתאפשר השאלה הבאה: מה נכון לילד הספציפי שלי? ומה נכון בשבילו דווקא עכשיו? איזון מתמיד בין הצרכים המנוגדים ותנועה ביניהם תאפשר שינוי ביחסים מתוך קבלה וקירבה. חשוב לחפש מה זנחנו לאחרונה כהורים. האם פיקוח יתר השתלט על העניינים ויש לנוע לעבר העברת אחריות. לדבר במושגים של גם וגם. והכי חשוב: הטילו ספק בנצחיותה של הבעיה.
זה בסדר ואף חשוב לדרוש עצמאות ואחריות ובמקביל לתת גם מענה לצורך בתלות. זה לא מבלבל וזה לא מקלקל את הילד. הילד המגודל שרובץ על הספה עדיין זקוק לדאגה היומיומית שלנו, למחוות של נתינה והתמסרות ומתרגם אותה כדאגה ואכפתיות. זה המשמעות של להיות גב עבור הילדים שלנו. זה מאפשר לנער לתרגל את עצמאותו מבלי לחשוש מאובדן תמיכה אם ייכשל. הורה שמצליח בשלב זה להיות גם במקום שבו הוא סמכותי ומתווה דרך, אינו פותר לילד את בעיותיו אלא עוזר לו למצוא את התשובות בתוכו, ומלמד אותו להשתמש במשאבים הפנימים שלו, מספק הזדמנות לראיה אובייקטיבית על המציאות ועוזר לילדו לבסס מחויבות לשיתוף פעולה.
כך לומד המתבגר להשיג את מטרותיו דבר שישפיע על חיזוק הקשר והעלאת ההערכה העצמית.
