הנה מבט חדש על המושג טראומה – טראומה אינה האירוע שקרה לי . הטראומה היא הזעזוע שקרה למערכת העצבים. תגובה פוסט טראומטית היא כשל של מערכת העצבים האוטונומית לחזור לתפקוד רגיל.
אירוע שנחווה כטראומטי עבור אדם אחד עשוי להיחוות כבלתי טראומטי עבור אדם אחר.
בעוד שתגובה תקינה של מערכת העצבים מול האירוע תתבטא בעמידות גבוהה, כשל בתפקוד מערכת העצבים יעלה את הסיכון לתגובה פוסט–טראומטית.
קראו עוד: האם יש לי טראומה?
אנחנו נבדלים אחד מהשני ביכולתנו לחוות אירועים קשים ומלחיצים.
שונות זו בין אנשים ביכולת להתמודד עם לחץ:
- הבדלים גנטיים בין אחד לשני.
- היסטוריה של איכות יחסינו הראשוניים בילדות וחשיפה לטראומה.
בגישת הטיפול somatic experience שפיתח פיטר לוין מחברו של הספר "להעיר את הנמר מובאת תמה מרכזית לפיה האירוע הטראומטי הוא משני לחשיבות העבודה עם מערכת העצבים . לדברי פיטר לוין
מטופלים עם קושי בויסות רגשי מתקשים להבחין בתהליך של עוררות.
הם מתקשים לזהות בגוף את הסימפטומים הראשונים שמעידים על מצוקה.
מטופלים עם יכולת זיהוי הסימנים הגופניים יוכלו לתת מענה לעוררות לפני שהמצוקה עלתה לעוצמה גבוהה מדי.
מטופלים מרגישים תחושת נירמול כשהם מבינים איך המנגנון הגופני עובד ומרשים לעצמם לטפל בעצמם כשהם מבינים שזה לא באשמתם.
מצב זה עוזר ומפחית תחושת "השתגעות" אשמה ובושה.
ובעיקר הגוף שבגד הופך להיות בהדרגה מקור לגאווה ועוגן מרכזי.
הגוף אומר את דברו -ברמת הגוף אין 'נכון' או 'צריך להיות'.
על פי גישה זו עזרה למטופל לפתח את התחושה המורגשת שלהם של תחושות שהם בטויים של מערכת העצבים המרכזית שלהם היא משאב ריפויי רב עוצמה.
הטראומה אינה חייבת להגדיר את חייו של האדם וצמיחה טראומטית היא חלק חשוב בתוך כל טיפול בטראומה.
האם אנחנו במסלול הנכון?
איך נדע להבחין שאנחנו במסלול הנכון להפוך את הטראומה לאירוע שעיצב את חיינו אך לא העציב שיתק והקפיא את יצר החיים בתוכנו?
נוכל לבחון זאת על פי הפרמטרים הבאים-
האם בתהליך הריפוי שלנו:
1. הצלחנו להיות נוכח בגוף?
2. הצלחנו להתבונן מבחוץ על העצמי- לא להזדהות ולטבוע?
3. הצלחנו לעבוד על הלא מודע למודע?
4. הצלחנו ללמוד שיש לנו משאבים ?
5. הצלחנו למצוא טוב בעצמי ובעולם?
6. הצלחנו ללמוד לבקש עזרה?
7. הצלחנו לנהל את רגשותינו בויסות ובבחירת תגובות בריאות?
8. הצלחנו להתמודד עם עצירת מצבי הצפה רגשית?