טראומה במוח

המוח האנושי פועל כיחידה אחת שניתן לחלק אותה לשלושה חלקים בעלי תפקודים מרכזיים, 

• החלק העליון, הניאו קורטקס- הוא החלק "החושב", המחשבות הגבוהות, תכנון, קבלת החלטות ועיבוד של אינפורמציה.
• המוח הלימבי- אחראי על עיבוד רגשות והוא מקבל מידע מחושים שונים ומתפיסות אבסטרקטיות שיש לנו על המציאות.
• המוח הקדום והזוחלי- נקרא כך כי הוא קיים אצל כל שאר החיות, והוא פועל לרוב לפי איומים בסביבה ואחראי על מערכות גוף בסיסיות.

בזמן טראומה האזורים הגבוהים יותר (הניאו-קורטקס) "מתנתקים" ואנחנו פועלים לרוב מהחלק התחתון של המוח (המוח הזזוחלי), כאשר אנחנו מזהים איום, מופעלים מנגנוני ההישרדות שלנו, אשר דומים למנגנונים הפועלים אצל חיות. בתנאי היום יום, המוח העליון מפקח על המוח הרגשי (הלימבי) ועל המוח הזוחלי וישנה איטגרציה בין שלושת החלקים האלו. בזמן טראומה המוח עסוק בדבר אחד- להימנע ולהגן על עצמו מאיום. במצב זה קורים שני דברים, ראשית, המערכת האוטונומית מופעלת. מערכת זו מפעילה את כלל המנגנונים שאמורים לעזור לנו להילחם או לברוח ((fight or flight, קצב הלב עולה ומערכת השרירים והשלד לוקחות פיקוד בשביל לשפר את היכולות שלנו (דומה למצב עוררות כסימפטום פוסט-טראומטי), זוהי מערכת העצבית הסימפטטית. במקרה ואין לנו אפשרות להילחם או לברוח, המוח יפעיל את המערכת הפרה סימפטטית אשר מפעילה מנגנון של קיפאון. המערכת שולחת אות, לכבות את התפקודים שאינם קריטיים לצורך הישרדות (לדוג' מערכת העיכול- לכן לעיתים נראת אפקט של בחילות במצבי לחץ), המערכת הפרה-סימפטטית מונעת מהגוף לפרוק את האנרגיה ולכן האנרגיה נשארת כלואה בגוף, זהו מצב הfreeze. מצב של איום מתמשך משפיע על הגוף וגורם למערכות אלו לצאת מאיזון. אצל אדם טראומטי לרוב תפקודים אלו יצאו משליטה והמערכת 'תזגזג' יותר בין פעילות יתר לתת פעילות. תגובה נמוחית נוספת תתקיים במערכת הלימבית, כחלק ממערכת זו קיים אזור במוח הנקרא אמיגדלה, האמיגדלה מופעלת בזמן איום ומבצעת הערכת מצב, אם היא מפרשת את המצב כסכנה היא משחררת הורמוני לחץ אשר גורמים לגוף לנעול את התפקודים שלא נועדו לחירום. במצב זה תופס המוח הקדום את הפיקוד ומפעיל את תגובת ההישרדות. במצב של איום מתמשך האמיגדלה יוצאת מאיזון ומצבים רבים עלולים להתפרש כמאיימים (טריגרים) האמיגדלה פועלת יתר על המידה והגוף מרגיש בסכנה מתמדת. מנגנונים אלו משפיעים מאוד על תפקוד האדם לאחר טראומה, המערכות יוצאות מאיזון, הגוף נע בין מצבי דריכות ועוררות גבוהה לתפקוד אפתי ומנותק ומצבים רבים מפעילים רגשית ומתפרשים כסכנה.

טראומטיזציה משנית של מטפלים ותשישות חמלה

כאנשי מקצוע הבאים במגע עם כאבים ומצוקות נפשיות רבות אנו חשופים באופן אינטנסיבי לסבל, טראומות וחומרים קשים לעיכול. על רקע זה, ולאור המעורבות הרבה בתהליכים הטיפוליים, קיים סיכון גבוהה להתפתחותה של טראומטיזציה משנית. טראומטיזציה משנית הינה "תגובה טבעית התנהגותית ורגשית לחשיפה לאירועים טראומטים שנחווה על ידי אחרים…" ובדומה לטראומטיזציה ראשונית יכולה להיות מאופיינת בהתשה, דריכות מוגברת, הימנעות, קהות רגשית וסימפטומים פוסט-טראומטיים נוספים. חשיפה לא מבוקרת לחומרים טראומטיים, ללא מעגלי תמיכה וכלים מתאימים, אינה מביאה רק להתפתחות של תסמינים פוסט-טראומטיים אלא עלולה לגרום לשינוי מקיף בהשקפת העולם, באמונות, בתפיסות ובחוויותיו של המטפל. לרוב כאשר נתאר מצב זה נפריד בין המושג טראומה משנית אשר מאופיינת בהתפתחות סימפטומים פוסט טראומטיים כתוצאה מחשיפה לאירוע בודד, בעוד טראומה עקיפה מתייחסת בעיקר למצב הנפשי הנגרם כתוצאה מחשיפה מצטברת לאירועים וסיפורים טראומתיים. ביטויים שכיחים של טראומה עקיפה הם ירידה במוטיבציה, ביעילות ובאמפתיה. ניתן לדבר על מושג זה גם במונחים של "תשישות חמלה". בתור מטפלים, אם לא נקבל את הכלים והתמיכה הנכונה, אנו עלולים להגיע למצב בו אנו מותשים מידי בכדי באמת לעזור למטופלינו, אשר זקוקים לחמלה ואמפתיה. פיגלי דיבר על כך שיש מחיר לאכפתיות , "אנשי מקצוע המאזינים לסיפורים של פחד, כאב וסבל יכולים להרגיש רגשות דומים משום שאכפת להם… ובאופן אירוני המטפלים היעילים ביותר, הם גם אלה הפגיעים ביותר להשפעה זו של הדבקות רגשית…"
מצב של תשישות חמלה וטראומטיזציה משנית יכול להשפיע מאוד על חיינו האישיים כמטפלים, במערכות היחסים, מול המשפחה או בבית ולפגוע בנו מבלי שנשים לב. בנוסף לזה, לרוב מצבים אלו משפיעים על תפקודינו בקליניקה, מול המטופלים, הרבה פעמים אנחנו לא נשים לב שאנחנו במצב של שחיקה, המאופיינת לרוב בעייפות והתרוקנות מצברים, דה-פרסונליזציה וירידה במסוגלות. גורמי הסיכון לתשישות החמלה, הינם שלושה:

1. אפיוני המטפל (צעירים עם וותק נמוך, טראומות לא מעובדות, לחצי הווה בחיים האישיים).
2. אפיוני המטופלים (היקף החשיפה, גיל המטופלים, מצב המטופל/מחלות מתמשכות/מסכנות חיים).
3. גורמים בתפקיד ובארגון (תנאי העבודה, עומס של מקרים, עמימות, קונפליקט תפקודי, בידוד והעדר גיוון).בשל כך ישנה חשיבות רבה בהיעזרות בכלים שונים שיכולים להקל ולהפחית את הסיכויים להתפתחות של תופעות אלו, כגון- עיבוד טראומות אישיות, קהילה תומכת והדרכה טובה. בנוסף, ישנה חשיבות גבוה בפינוי זמן עצמי, הפסקות, מניעת העומס ושימוש בכלים נפשיים שיאפשרו פורקן עיבוד ושחרור דרך הגוף והקול. לצד הקשיים שתיארו קיימת האפשרות גם לצמיחה פוסט-טראומטית של המטפל, הכוללת שינויים חיוביים בתפיסה העצמית, שינויים ביחסים בין-אישיים ושינויים בתפיסות לגבי החיים. היכולת לטפח חמלה ולהתמודד עם תשישות החמלה מתאפשרת על-ידי הרחבת גבולות העצמיות של המטפלים עצמם, ועל ידי עמדה חומלת של המטפל כלפי עצמו. איכות מתגברת בעזרת כלים מעולם ה-mindfulness, עקרונות גוף-נפש, שימוש בגישה נרטיבית, התחדשות בחיק הטבע והשתתפות בקבוצות הדרכה.

השפעות חברתיות על אנשי נפגעי טראומה

בשלבי חיינו המוקדמים אנחנו מפתחים את הנחות היסוד שלנו לגבי ביטחון העולם, את ערכנו העצמי ונותנים משמעות לדברים שסביבנו. אנו מפתחים הנחות ותחושת אלו בעזרת הקשרים הראשוניים שלנו וכך אנו לומדים על העולם, ומניחים את הבסיס ליצירת מערכות יחסים נוספות. אירועים טראומטיים לרוב אינם יכולים להיטמע בתוך "הסכימות הפנימיות" של העצמי ביחס לעולם ולכן יוצרים ניתוק או 'קטיעה' בתחושת הביטחון והרצף הרגשי והקוגנטיבי, הרגשת האמון הבסיסי מתנפצת. אנשים שחוו טראומה ירגישו נטושים לחלוטין, בודדים בתכלית, מנודים מן המערכות האנושיות והאלוהיות של השגחה והגנה. הרגשת ניכור וניתוק תחלחל אל כל מערכות היחסים – והם ירגישו כי הם שייכים למתים יותר מאשר לחיים. בנוסף לכך, האירוע הטראומטי פוגע באוטונומיה ברמה של שלמות בגוף ולפיכך השליטה בפעולות הגוף אובדת פעמים רבות, אובדן זה מתואר כצד המשפיל ביותר של הטראומה.

הגוף עלול להרגיש לאדם זר או פגום.

במישור רגשי תתפתח כמעט תמיד תחושת בושה וספק, אשמה ונחיתות. הבושה – היא תגובה על חוסר ישע, פגיעה בשלמות הגוף, ואי כבוד בעיני הזולת (מלחמה או אונס). הספק –מתעורר בעקבות הכאוס שבחוויה הטראומטית. הוא תקף הן לגבי עצמי והן לגבי הזולת. דבר אינו ידוע או מוחלט יותר. תחושת האשמה והנחיתות ינבעו מכך שאין די בגבורה ותושיית היחיד למנוע את האסון. האדם ירגיש שהמקרה יתחש באשמתו ומכך ירד ערכו העצמי. האשמה מגנה על האדם במובן מסוים, "אשמת ניצול" – ניסיון לקנות הרגשה כלשהי של כוח ושליטה: לעיתים "יכולתי להיטיב לעשות" קל יותר מהכרה במציאות של חוסר ישע גמור.
במישור התנהגותי נבחין בקושי לכונן יחסים אינטימיים, הטראומה כופה על הנפגע הן להימנע מיחסים חברתיים והן לחפשם בקדחתנות. בנוסף האדם הטראומטי יתפוס את היחסים = פגיעה, זהו מחיר הכרחי שצריך לשלם בעד יחסים. מתפתח דפוס של יחסים סוערים ולא יציבים וחווים מחדש שוב ושוב דרמות של עוול ובגידה.

מטפלים? קראו עוד על קורס טיפול בטראומה