לא לימדו אותנו להיות הורים ולא לימדו אותנו להיות הורים למתבגרים. וכשמדברים על גיל ההתבגרות מדברים על גיל ההתבגרות של הילד ולא על גיל ההתבגרות של ההורים.
אבא שהגיע לטיפול בעקבות הטיפול בבנו אמר לי לאחרונה שהוא מרגיש שבשבילו זה כמו לצעוד בשדה חדש חרוש תלמים. לכאורה תוואי שטח לא קשה אבל נסו לצעוד בלי למעוד….
"כל מה שידעתי כבר לא כל כך עובד", "כל מה שהצליח לי עד היום פתאום קצת חורק", "ברור לי מראש שאני יוצא מהסיטואציה לא טוב בעיני הילד שלי"
ואפילו מחשבות של "איבדתי את הילד" הם לא נדירות…
הורים רבים בשלב זה ניגשים לייעוץ או הדרכה כדי לרכוש כלים, נעזרים בחברים משתפים ומנסים "לקחת אויר ולעבור את התקופה הזו".
משיחות עם הורים שמגיעים לחדר הטיפול אני מתרשמת לעיתים קרובות כי חוסר ידע כיצד להגיב או לפעול אינה הבעיה. בדר"כ הם קראו למדו התייעצו ויש להם אג'נדה הורית אחת או שניים בארסנל.
מוקד הקושי ברוב הפעמים הוא בהעדר יכולת לתנועה גמישה בין כוחות מנוגדים המשפיעים על צרכי ההורים ומתבגרים כאחד.
כוחות אלה מושכים לכיוונים שונים וההבנה שהם מתקיימים זה לצד זה ולא מנוגדים זה לזה מאפשרת רפרטואר פעולה רחב יותר התורמת לקירבה ביחסים.
נדגים:
למשל הצורך של הנער או הנערה לעצמאות מתקיים לצד הרצון להשאר תלותי וקטן. זהו מתח בין צרכים שמתקיים במקביל גם אצל ההורה "שיתבגר כבר ויגדיל ראש" לצד "הוא בסה"כ ילד אי אפשר לצפות ממנו".
התמודדות עם מצבי אי ודאות על ידי סמכותיות ופיקוח יתר, לעומת הימנעות לייצר גבולות כדי לא ליצור קונפליקט.
דוגמא נוספת: התייחסות של הורים להתנהגויות של גיל ההתבגרות כפתולוגיות. "הוא שותה או התנסה בסמים הוא יהפוך למסומם או אלכוהוליסט…. הוא עצבני ומדבר בחוסר כבוד- הוא יהפוך לבריון. רפיון בלימודים – "העתיד שלו גמור" .
לעומת הורים שבוחרים לנרמל התנהגויות פתולוגיות באמירה שזה רק סימפטום של גיל ההתבגרות בעוד שמדובר בבעיה רצינית.
גם אצל המתבגר ניתן להדגים זאת: צורך של המתבגר בסביבה תומכת ומעודדת לעומת חווית בושה על כך שזקוק לכך. זוהי המקבילה לצורך ההורה בקשר בלתי אמצעי פתוח עם הנער לעומת ניתוק והתרחקות אולי מתוך שמירה על פרטיות וקושי בדיאלוג.
אם מצאתם את עצמכם בין הדוגמאות הרי שכולנו נעים ברצף הזה בין הדוגמאות המנוגדות. לעיתים אנחנו נתקעים במקום אחד ולעתים אנחנו נעים ממקום אחד למשנהו לא מתוך בחירה מושכלת ונבונה המתאימה לנו לילד ולסיטואציה, אלא מתוך החרדות שלנו והפחדים שמנהלים אותנו.
כמו המתבגר הנוהג לצבוע את העולם בשחור לבן כדרך להתמודדות עם הכאוס בעולמו הסוער, גם הורים רבים מבקשים לדעת מה נכון.
אז איך נכון להגיב כשהילד חוזר שיכור הביתה? וכמה להתעמת איתו על סידור החדר ולקיחת אחריות במטלות המשפחתיות? האם לסמוך עליו כשהוא מסתובב עם חברים שמעשנים ולהתעמת איתו? לדבר איתו? לאסור עליו? וההיעדרויות שלו מבית הספר לעשות מזה ענין או לחכות שיעבור? והדוגמאות רבות ומגוונות.
חשוב להבין אין נוסחאות נכונות ולא נכונות ואין שחור ולבן. גם דרך האמצע אינה דרך של אפור כי האפור הוא פשרה של אילוץ שאינו מותאם ואינו עונה על הצרכים של ההורה או של הילד.
הפתרון המוצע הוא להבין ששחור ולבן יכולים להתקיים זה לצד זה כשהמודעות שלנו למתח בניהם היא דרך המלך ליצירת שינוי. לעיתים תגובה סמכותית ברורה נדרשת ולעתים התייחסות מוותרת תשיג תוצאה טובה.
יש פעמים שיהיה חשוב לנרמל התנהגות פתולוגית. ויש פעמים שתגובה דואגת רצינית ועקבית תסייע לפתולוגיה לעצור.
זה בסדר ואף חשוב לדרוש עצמאות ואחריות ובמקביל לתת גם מענה לצורך בתלות. זה לא מבלבל וזה לא מקלקל את הילד. הילד המגודל שרובץ על הספה עדיין בוחן וזקוק לדאגה היומיומית שלנו , למחוות של נתינה והתמסרות ומתרגם אותה כדאגה ואכפתיות. זה מאפשר לנער לתרגל את עצמאותו מבלי לחשוש מאובדן תמיכה אם ייכשל.
הורה שמצליח בשלב זה להיות גם במקום שבו הוא סמכותי ומתווה דרך , אינו פותר לילד את בעיותיו אלא עוזר לו למצוא את התשובות בתוכו , ומלמד אותו להשתמש במשאבים הפנימים שלו , מספק הזדמנות לראיה אובייקטיבית על המציאות ועוזר לילדו לבסס מחויבות לשיתוף פעולה.
כך לומד המתבגר להשיג את מטרותיו דבר שישפיע על חיזוק הקשר והעלאת ההערכה העצמית.
איזון מתמיד בין הצרכים המנוגדים ותנועה ביניהם תאפשר שינוי ביחסים מתוך קבלה וקירבה, שיטת DBT מדגימה זאת באופן מצוין באופן שבאמצעות שיטה זו ניתן ללמד את המטופל להגיע לאיזון המיוחל באמצעות הכלים השונים שהטיפול מעניק.
חשוב לחפש מה זנחנו לאחרונה כהורים . האם פיקוח יתר השתלט על העניינים ויש לנוע לעבר העברת אחריות. לדבר במושגים של גם וגם. והכי חשוב: הטילו ספק בנצחיותה של הבעיה.
